לכל אדם מישראל יש שתי נשמות, כמו שכתוב: "ונשמות (בלשון רבים) אני עשיתי". עצם המציאות של שתי נשמות בתוך האדם, אינה תלויה במהות האדם: גדול או קטן, צדיק או רשע. יש הבדל בגילוי של הנשמות, איזו מהן מתגלה, ובאיזו דרגה בתוך מציאות האדם ובתוך התודעה שלו. אך בעיקרו של דבר שתי נשמות אלו קשורות יחד והן מהותיות לכל אדם מישראל, יהא אשר יהא.

הנפש האחת מקורה הוא צד הקליפה וסטרא אחרא. נפש זו היא הנפש החיונית, הטבעית. היא נפש החיים הנותנת את החיים לאדם בכל היקף הוויתו הטבעית, הרוחנית והגשמית. זוהי "נפש הבשר" – נפש החיים הטבעיים המקיימים את האדם כחלק מהמערכת הביולוגית הכללית.

נפש זו מתקשרת עם הגוף באופן שהיא מתלבשת בדם האדם. התלבשות רוחנית – כמו לבוש גשמי, היא מושג הכולל בתוכו גילוי וכיסוי כאחד. הלבוש מכסה ומסתיר את האדם עצמו, אך בד בבד הוא זה שמגלה את האדם החוצה, כלפי אחרים. זהו גם היחס של הנפש המתלבשת בדם האדם. היא מסתתרת בתוכו ומתגלה בו, היא משפיעה דרכו את כח החיים הרוחני ומסתתרת בגוף החומרי. החמימות שבדם הוא החלק הדק והרוחני ביותר שבגשמיות, שכן חמימות אינה נתפסת כל כך בחוש המישוש ואין הגדרים הגשמיים מפריעים לחמימות כל כך. הדם הוא איפוא המדיום להתגלותה של הנפש הבהמית, של נפש החיים שהיא הכח הרוחני המחיה את הגוף הגשמי.

מנפש זו נובעות כל המידות הרעות הקיימות באדם, בהתאם לארבעת היסודות המרכיבים אותה. כל מציאות גשמית ורחנית מורכבת מארבעת היסודות – אש, רוח, מים ועפר. גם הנפש מורכבת מאותם ארבעה יסודות:
יסוד האש הוא המקור למדות כעס וגאווה. כמו האש המתנשאת תמיד למעלה, כך הכעס והגאווה הינן מדות של התנשאות האני והרגשת יישותו. וכמו האש העולה למעלה, כך המדות כעס וגאווה, הם מדות שיש בהן גידול ספונטני. מדות אחרות, ככל שמרבים להתעסק בהן, הולך ופוחת הענין שבהן. לעומת זאת, הכעס והגאווה, ככל שעוסקים בהן יותר, הן גדלות. מדות אלה קשורות זו בזו בקשר פנימי, והאחת מולידה את השניה. הגאווה היא התעצמות ה'אני', והכעס היא ההתנגדות לכל מי שמפריע ל'אני' להיות "אני ואפסי עוד".

יסוד המים הוא המקור לתאוות התענוגים. המים גורמים לתענוג שבכל דבר. ה'עסיסיות' שבו, היא סיבת התענוג. גם בנפש, מיסוד המים נובעת התאווה לעונג.

יסוד הרוח הוא המקור למדות הוללות, ליצנות, התפארות ודברים בטלים. מדות אלה הן דברי הבאי ורוח. אין הן מדות שיש בהן ממשות, הן רק 'עושות רוח', ללא שום תוכן וללא כל בסיס. [זהו ההבדל שבין גאווה שמקורה מיסוד האש והתפארות שמקורה מיסוד הרוח. גאווה היא התגאות במה שיש לאדם, לעומת התפארות שהיא התרברבות ריקה ללא שום 'כיסוי'].

יסוד העפר הוא המקור למדות עצלות ועצבות. העפר הוא היסוד הנמוך ביותר היורד למטה, וממנו נובעות המדות המושכות את הנפש כלפי מטה, לחוסר עשייה.