שיא העולם בריצת מאה מטר  עומד על 9.4 מטרים בשנייה. כנראה שאי אפשר לזכור יותר ממיליון גיגה-בייט ואף אחד עוד לא הצליח להניף יותר מ-453.5 קילוגרם. הטון הכי גבוה שאנו מסוגלים לשמוע הוא 100,000 הרץ. העיניים האנושיות מסוגלות להבחין בכמיליון גוונים בלבד והזמן המרבי שאפשר לשרוד בלא מזון הוא 382 יום. תוצאת מבחן ה-IQ הגבוהה ביותר עומדת על 198 נקודות והעומק המקסימאלי שצוללן הגיע אליו בצלילה חופשית הוא 214 מטרים. עשרות שיאי עולם נשברו בעשורים  האחרונים, אבל כמה עוד נוכל להתקדם? המומחים אומרים שהפוטנציאל שלנו מוגבל על ידי עקרונות מדעיים מסוימים כחוקי פיזיקה, ביומכניקה ותרמודינאמיקה, שלא נכנעו עד היום לשאפתנות האנושית שאיננה יודעת גבולות.
 
למה בעצם כה משתדל האדם מאז ומעולם למתוח את גבולות היכולת האנושית? מה כל כך בוער לנו להשתפר ולא להישאר כמו שהיינו אתמול ויהי מה? מדוע החיות אינן שואפות להגיע ליותר מאבות אבותיהן ורק בני האדם דוחקים כל הזמן את גבולות היכולת שלהם? כי יש להם שכל? וכי מה הגיוני יותר מלהירגע ולהסתפק במה שיש לך?
 
למי יש תשובה אמיתית? לחז"ל כמובן. בכתבי הקבלה והחסידות מתואר מצבה האוטופי של הבריאה כפי שהיא כלולה כליל באלוקיה. ללא זהות נבדלת או איזשהו "אני" שמבחין  בין ישותו לבין אחרות. מצב עצמי ראשוני פשוט כולל כול. והרי כל התשובה כולה על רגל אחת: עד שלא נחזור לזה, לא נירגע. נמשיך להידחף לכל מקום ולהפוך כל אבן, נקפוץ מצוקים ונטוס לחלל, נחקור כל חלקיק – כי אולי זה שם. בדומה למי שמנסה להיזכר במנגינה ששכח, לחפש דבר שאיננו יודע מהו. הנפש מתגעגעת ואיננה זוכרת למה.
 
ככה זה היה תמיד. רק כדי להגיע כבר מגן-עדן ל"שם", בלע אדם הראשון את פרי עץ-הדעת. אבל יש קפיצת דרך שכולם יגיעו אליה בסוף. ובעצם, למה לא עכשיו? כי כולנו רגילים רק לחפש. הגיע הזמן שנתרגל גם למצוא. זה כבר כאן, צריך רק לפקוח את העיניים הצורבות ולהסכים למצוא. כל כך פשוט וזמין, שקשה להאמין. האלוקים הכול כך גדול שתמיד חיפשנו – נמצא בתוך ספרי החסידות.
 
תניא, ספר היסוד של תורת החסידות, מרכז בתמציתיות את כל הרעיונות. מקפיץ אותך בחסד וברחמים אל תוך תוכך ומגלה לך ששם זה מחכה ותמיד חיכה, לך. עם בוא הגאולה השלמה זה יקרה לכולם. לכולנו ייפול אסימון התובנה הפשוטה והעצומה הזו. אבל אחרי שיודעים איפה זה ומה זה, למה לא להתחיל לעזור לעצמנו כבר עכשיו?