כנראה שאף אחד לא ממש אוהב לעבוד. מחקר חדש מראה עד כמה רחוק מוכנים אנשים להגיע כדי שלא ייאלצו אפילו לחשוב. הנכונות להרחיק לכת כדי להתחמק מחשיבה הפתיעה את החוקרים בניסוי שנערך כדי לבדוק סוגיה זו. הנחקרים התבקשו לבצע משימה פשוטה: פשוט לשבת ולחשוב. רובם חוו זאת כסבל. חלק מהם העדיפו אף לספוג שוקים חשמליים בכדי להפיג את השעמום בזמן בו שהו לבדם.
 
בניסיון להבין מדוע ה"משימה" לשבת ולחשוב הייתה כה בלתי נסבלת עבור חלק כה גדול מהנחקרים, העלו פסיכולוגים השערות שונות. אך עובדת היסוד נשארה בעינה: אין לאנשים מה לעשות "עם עצמם". לאנשים רבים אין תוכן פנימי שיסייע בידם "לסבול" את עצמם ללא "עזרה" רעיונית מבחוץ.
 
שיממון פנימי זה מתואר היטב בפנימיות התורה (תורת חסידות חב"ד) המסבירה על בסיס יסודות קבליים כי האדם כשלעצמו על כל מורכבותו הינו כ"מרכבה" בלבד. כלומר, כלי ריק העומד ומוכן לשימוש. לשימושו של מי? זוהי אכן שאלת השאלות, ומושאה היחיד של הבחירה החופשית המפורסמת. בידיו של האדם לבחור למה הוא מקדיש את חייו: להכלת ונשיאת תכנים וכוחות (אורות) של קדושה, או חס ושלום תכנים הפכיים. כאשר אדם טוען את עצמו באנרגיות מצד הקדושה, הן מתאחדות עמו ובסופו של דבר הופכות לחלק ממנו תוך שהן מעשירות ומעצימות את הווייתו הפנימית. אך אם הוא נקלע למצב האחר, הרי אז – גם אם הוא אינטליגנט – הוא עתיד לחוש בסופו של דבר שחייו מנוערים מכל תוכן, כקליפה ריקה וחסרת משמעות.
 
זאת משום שבעצם, החיים והקיום האמיתי הם מצד הקדושה בלבד. וכל מה שאיננו מתייחס אל הקדושה (גם אם הוא מרשים לתפארת), הרי הוא בא מצד – וחוזר אל – החידלון.
 
הסימן המובהק ביותר של הקדושה הוא שאיפה מתמדת ועיקשת אל הגאולה האמיתית והשלמה. גאולה שתחשוף בעולם כולו את התוכן האלוקי הנצחי, שהוא האמת היחידה, ובמילא הוא גם הדבר היחיד שקיים באמת. הניסוח התורני של קביעה זו מתבטא במילים הנצחיות: "אין עוד מלבדו". הוא מבטא את העובדה שלא רק שאין עוד משהו משמעותי, אלא אובייקטיבית – אין לגמרי שום מציאות עצמאית בכלל חוץ מהשם יתברך.
 
את הכלומיות הזו אנו חשים כוואקום הנפשי הקשה בזמנים הנדירים בהם אנו מוצאים את עצמנו לבד, כלומר – ללא בליל הגירויים החיצוניים שמגוונים את חוויית החידלון הקיומי. מתוך הכלומיות הזו אפשר וחשוב לדעת איך להגיע אל חוויית האלוקות הממלאת את הכול באור אין סופי – אורה של הגאולה השלמה.