בתחיית המתים יוכל הגוף להתענג ולקבל את חיותו ישירות מזיו השכינה, מבלי לאכול ולשתות. כולנו נהיה בדומה למשה רבנו ואליהו הנביא, שהתקיימו זמן ממושך ללא צורך באכילה ושתיה.
בזמן תחיית המתים יאיר בעולם גילוי אלוקי מיוחד במינו. מצד אחד, הוא יהיה גבוה יותר מהאור האלוקי שמאיר בגן עדן ומצד שני, נצליח להכיל אותו לא רק בנשמותינו אלא גם בגופינו. הגוף האנושי יתעלה למדרגה מרוממת מאוד.
מכל מקום, הגוף לא יוכל להתקיים ללא נשמה. הגוף יזדקק לנשמה, אך במתכונת שונה מזו ששוררת ביניהם היום. כיום, מקבל הגוף את חיותו מהנשמה עצמה. אך לאחר תחיית המתים, יקבל הגוף את חיותו מהשורש האלוקי שלו – שורה נעלה וגבוה יותר מהחיות של הנשמה. אלא שזה יעבור אליו
דרך הנשמה.
דבר זה עולה מדבריהם של כמה מקובלים בנוגע למנחת "שתי הלחם" שמקריבים בבית המקדש בחג השבועות. רובם ככולם של מיני המנחה שקרבים בבית המקדש הם מצות. אך ורק שתי הלחם (ועוד מין בודד) הנם חמץ. החמץ מסמל את הגוף, והמצה – את הנשמה. בחג השבועות מקריבים גם את שתי הלחם וגם מין מנחה שהוא מצה. "והחמץ והמצה קריבים יחד על גבי המזבח. (ועובדה מרמזת על כך ש)גם הנפש והגוף יתענגו יחד בעִדון העולם ההוא (בתחיית המתים), שהוא זיו השכינה, כמו שמצינו למשה (רבינו) ואליהו (הנביא)".
כלומר: בתחיית המתים יוכל הגוף להתענג ולקבל את חיותו ישירות מזיו השכינה, מבלי לאכול ולשתות. כולנו נהיה בדומה למשה רבנו ואליהו הנביא, שהתקיימו זמן ממושך ללא צורך באכילה ושתיה. כך נכתב בספר הקבלי "תולעת יעקב".
אלא שדברים אלו מעוררים שאלה עצומה: שתי הלחם אמנם באים כקרבן חמץ, אבל אסור להקריבם על המזבח. הם נאכלים על ידי הכוהנים. מהי אם כן הכוונה בדברי ה"תולעת יעקב" ש"החמץ והמצה קריבים יחד על גבי
המזבח"?
על כך מסביר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, ששתי הלחם מוקרבים בבית המקדש יחד עם שני כבשים ואת הכבשים אכן מקריבים על המזבח. הכבשים הנם חלק מקרבן שהוא חמץ במהותו, "ולכן כשנשרפים חלבי הכבשים, הרי זה כאילו נשרף משתי הלחם על גבי המזבח".
מקורות: זוהר חלק ב דף קפג, ב. רמב"ן על ויקרא ז, יד. שני לוחות הברית תחילת מסכת שבועות דיבור המתחיל 'חייב אדם לשמוח'. הרבי מליובאוויטש מלך המשיח: ספר המאמרים מלוקט ד עמוד קעז ואילך. איגרות קודש חלק א עמוד שח ואילך.