אחד הייעודים המרכזיים של זמן הגאולה נאמר בספר זכריה (יד, ט): "והיה השם למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ובלשון רש"י (דברים ו, ד): "השם שהוא אלוקינו עתה ולא אלוקי העובדי כוכבים ומזלות, הוא עתיד להיות השם אחד".
 
על פניו, מעלה ייעוד זה תמיהה גדולה: וכי רק בגאולה יהיה השם ושמו אחד – והלוא מעיקרי הדת הוא לדעת שבורא העולם הוא אחד ויחיד! אולם התירוץ על כך פשוט: ברור שגם עכשיו השם הוא אחד ויחיד. השאלה היא מי מאמין ופנים את זה. כיום נושאים את דגל האמונה הזו עם ישראל. לעתיד לבוא תכיר בכך הבריאה כולה. אז, לאחר שהנוכחות האלוקית תתגלה במלוא יופייה והדרה, יבינו ואף ירגישו זאת גם הגויים.
 
בדרך דומה משתמש רש"י (על בראשית כד, ז) כדי להסביר שתי אמירות שונות בדברי אברהם אבינו. במקום אחד מכנה אברהם את השם "אלוקי השמים" ובמקום הוא קורא לו "אלוקי השמים ואלוקי הארץ". מדוע? כי כוונתו של אברהם הייתה לומר: "עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות. אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי העולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ". וכך גם בענייננו: בגאולה השלמה יתגלו כבוד השם ומלכותו בכל העולם כולו, ויהיה ברור לכול כי "השם אחד ושמו אחד".
 
ההכרה בכך חשובה מעבר לכל רבדיה של האמונה. מדוע? מסביר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, כי כאשר נשאר מישהו בבריאה שלא מזדהה לחלוטין עם הבלעדיות האלוקית – זה אומר שהבלעדיות לא מוחלטת. כדי שהבלעדיות תהיה מושלמת היא חייבת להיות מוחשית וניכרת בכל פרט ופרט בבריאה, ולכן ניתן דגש מיוחד להכרה בכך שהשם ושמו אחד.
 
בגמרא מובא שינוי תודעתי נוסף שייווצר כתוצאה מגילויה של אחדות השם: כיום אנו מזהים את המאורעות שעוברים עלינו, חלקם כטובים וחלקם כרעים. על פי ההלכה, על הדברים הנראים לנו טובים עלינו לברך "הטוב והמטיב", ועל הדברים הנראים לנו רעים – "דיין האמת". כי למרות שהבורא הוא הוא התגלמות הטוב, חלק מההתרחשויות שהוא מחולל נתפסות אצלנו כרעות – משום שאין לנו אפשרות להכיל את עוצמת הטוב האלוקי שבהן. אך בגאולה נוכל להכיל את כל העוצמות של הטוב האלוקי וממילא שום דבר לא ייתפס אצלנו כשלילי ותמיד רק נודה ונברך "הטוב והמטיב".