אמרו חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב (וכיום הכיפורים)". מדובר בשמחה מיוחדת במינה שהייתה נהוגה בעבר, מעין השמחה הגדולה שתהיה בגאולה השלמה.
 
שמחת הגאולה מתוארת בגמרא כמחול (ריקוד סיבובי) שיעשה הקדוש-ברוך-הוא לצדיקים והוא עצמו ישב ביניהם, וכל אחד ואחד מהצדיקים יורה באצבעו ויאמר: "הנה אלוקינו זה, קיווינו לו ויושיענו, זה השם קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיה כה, ט)". כלומר, הצדיקים יזהו במוחש את ההתגלות האלוקית המופלאה ועל כך תהיה שמחתם הגדולה.
 
לחמישה-עשר באב יש זיקה מובהקת לגאולה. בגיליון הקודם הובא שהאפשרות לגאולה נוצרה בתשעה באב והיא מסומלת בהתחדשותו של הירח. אורו של הירח מגיע לשיאו בט"ו בחודש. נמצא, שההתחדשות הקשורה לתשעה באב מגיעה לשיאה בחמישה-עשר באב. ולכן ביום זה נהגו בנות ירושלים לצאת בריקודי מחולות דווקא (עם הקפדה מלאה על גדרי הצניעות!) – ריקוד בסגנון ריקוד הגאולה של הצדיקים.
 
(יש גורסים שלא רק בנות ירושלים יצאו במחול, אלא "בנות ישראל". את הביטוי "בנות ישראל" אפשר להסביר כבנות ארץ ישראל ואפשר להסביר כבנות עם ישראל שבכל העולם. כך או כך, מסביר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח כי למעשה כל הבנות כולן יצאו במחול, אלא שכל מחול מבטא מדרגה שונה של שמחה: מדרגה אחת – בנות כל ישראל, למעלה מהן – בנות ארץ ישראל ולמעלה מכולן – בנות ירושלים).
 
בתלמוד מופיעים התיאורים של המחולות השונים – המחולות של הבנות ומחולם של הצדיקים – באותה סוגיה. כי כאמור יש בין המחולות זיקה ברורה.
 
כל עוד לא נבנה בית-המקדש אין ביטוי מוגדר של שמחה בחמישה-עשר באב – מעבר לכך שלא אומרים ביום זה תחנון. זהו יום של שמחה מעל לכל גדר, עם זיקה מובהקת לשמחה הגדולה שתשוב להיות ביום זה בגאולה השלמה.
 
מקורות: תלמוד בבלי תענית כו, ב. לא, א, ורש"י שם. מגן אברהם שולחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף קטן טו. הוספות לשולחן ערוך (אדמו"ר הזקן) מהרב נחמיה מדובראוונא אורח חיים סימן קלא סעיף ח. הרבי מליובאוויטש מלך המשיח: שיחת ט"ו מנחם אב תשמ"ו. שיחת שבת פרשת דברים תנש"א. ספר המאמרים מלוקט כרך ד עמוד שמז ואילך