האמונה השלמה במשיח מחייבת ציפייה של ממש לביאתו בכל יום. ובנוסח המוכר, המבוסס על עיקרי האמונה שכתב הרמב"ם: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".
 
אחת המשמעויות ההלכתיות לכך מובאת על-ידי הרמב"ם בהלכות נזירות: "האומר 'הריני נזיר ביום שבן-דויד (המשיח) בא בו', הרי זה אסור לשתות יין לעולם" – משום שכל יום עשוי להיות "יום שבן דוד בא בו" ולפיכך רק ביום שלמחרת ביאת המשיח מותר לאיש זה לשתות יין.
 
בגמרא נאמר, כי מי שנודר נדר כזה בשבת, הנדר לא חל עליו באותה שבת, משום שהמשיח אמור לבוא יום לאחר שאליהו הנביא יבשר על בואו, ו"מובטח להם לישראל שאין אליהו בא בערבי שבתות וימים טובים, מפני הטורח (של ההכנות לשבת או לחג)". כלומר, אליהו לא אמור להגיע ביום שישי ואם כן לא יכול להיות שהמשיח יבוא בשבת.
 
אלא שהגמרא מוסיפה, כי בשבתות הבאות יחול עליו הנדר. ומסביר הרמב"ם את הטעם לכך: "שהדבר ספק אם (המשיח) יבוא בשבת או ביום טוב, או לא יבוא. והואיל והדבר ספק – (לפיכך) ב(אותו) יום שנדר לא חלה עליו נזירות, (משום) שספק נזירות להקל. (אולם) מכאן ואילך (כבר) חלה עליו נזירות (בימי החול), ושבת הבאה שהיא ספק, אינה מפקעת נזירות שיש עליו". מוכח אפוא מהדברים כי חובת הציפייה למשיח "בכל יום שיבוא" כוללת גם את יום השבת, משום שייתכן שהמשיח יופיע בו.
 
מפרשי הרמב"ם מסבירים כי הספק האם המשיח יבוא בשבת או לא הוא ספק הלכתי. ואומר על כך הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, כי ידוע שכשאליהו הנביא יופיע לבשר על הגאולה, הוא גם יפתור את כל הספקות ההלכתיים שנולדו במרוצת הדורות. ואם כן, אם אכן יופיע המשיח בשבת – זה יקרה לאחר שאליהו יפשוט את הספק ויגלה שהמשיח יכול להגיע בשבת!
 
לגבי הנאמר בגמרא, שאליהו לא יופיע בערבי שבתות, מציין הרבי כי לאחר גלות כה קשה וארוכה, אין ספק שאף יהודי לא יתרעם למשמע בשורת הגאולה אפילו בערבי שבתות!