Chabad.co.il - פורטל חב"ד בישראל | שיעורים יומיים: חת"ת ורמב"ם

הלכות כלים פרקים ג-ה

הלכות כלים

פרק ג

הלכה א: כל כלי עץ העשוי לנחת אפילו אינו מקבל אלא דבר מועט אינו מקבל טומאה לא מן התורה ולא מדברי סופרים, וכל כלי עץ העשוי להתטלטל מלא וריקן כשק אפילו היה מחזיק מאה סאה ואע"פ שיש לו שוליים הואיל ואינו עשוי לנחת הרי זה מקבל טומאה דין תורה כשאר כלי קיבול, וכל כלי עץ שהוא סתם אם היו לו שוליים לישב עליהם על הקרקע כדי שלא יהא נוח להתגלגל והיה מחזיק ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש אינו מקבל טומאה כלל לא מן התורה ולא מדברי סופרים מפני שחזקתו שעשוי לנחת, ודברים אלו דברי קבלה הן, מפי השמועה למדו מה שק שהוא מתטלטל מלא וריקן אף כלי עץ לא יטמא אא"כ היה מיטלטל מלא וריקן להוציא כלי עץ העשוי לנחת.

הלכה ב: הכלים שחזקתן שהן עשויין לנחת כגון שידה תיבה ומגדל וכוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה גדולה וכיוצא באלו, אם הן מחזיקין ארבעים סאה אין מקבלין טומאה, ואלו הן הכלים של עץ שהן עשויין להתטלטל במלואן, דרדור שמניחין אותו על העגלה וקוסטות המלכים ועריבת העבדן ובור ספינה קטנה שאינה יכולה להלך באמצע הים הגדול והארון, כל אחד מחמשת כלי עץ אלו אע"פ שהן מקבלין יותר מארבעים סאה הרי אלו מקבלין טומאה שלא נעשו מתחלתן אלא להטלטל מלאין, ושאר כל כלי עץ אם היו מקבלין ארבעים סאה ויש להם שוליים חזקתן שאינן עשויין להתטלטל במלואן ולפיכך אין מקבלין טומאה, וכן כלי עצם וכלי העור המקבלין ארבעים סאה בלח אין מקבלין טומאה אלא א"כ נעשו מתחלתן כשהן מלאין.

הלכה ג: השידה והתיבה והמגדל של זכוכית הבאים במדה טהורין ושאר כלי זכוכית אף ע"פ שמקבלין ארבעים סאה הרי הן מקבלין טומאה, וזה חומר בכלי זכוכית מבכלי עץ.

הלכה ד: כל כלי שיש בשיבורו אמה על אמה ברום שלש הרי הוא מחזיק ארבעים סאה בלח, וכשמודדין את הכלי מודדין אותו מבחוץ אם היה בו אמה על אמה ברום שלש אף ע"פ שאין תוכו אלא פחות מזה הרי הוא טהור שאין עובי הדפנות ממעט, אבל עובי הרגלים ועובי הזר אם היה לו זר אין נמדדין עמו.

הלכה ה: היה בתוך הכלי תיבה קטנה כגון מוכני שבתוך השידה בזמן שהיא נשמטת אינה נמדדת עמה ואינה חיבור לה ואינה מצלת עמה באהל המת, ואם אינה נשמטת נמדדת עמה והרי הן ככלי אחד.

הלכה ו: היה לכלי כסוי קמור בזמן שהוא קבוע נמדד עמו אינו קבוע אינו נמדד עמו, היו בו מגורות מבפנים נמדדת עמו ואם היו מבחוץ אינן נמדדות עמו.

הלכה ז: כלי עץ שאינו מקבל ארבעים סאה כדרכו אלא אם כן הטהו על צדו או סמכו בדבר אחר הואיל ומקבל ארבעים סאה מכל מקום טהור.

הלכה ח: השידה והתיבה שניטלה אחת מרגליהן אע"פ שלא ניקבו אלא הרי הן מקבלין הרי אלו טהורין ועדיין יש להם שוליים וחזקתן שהן לנחת כשהיו.

פרק ד

הלכה א: שלש מדות בכלי עץ שאינן עשויין לקבלה, כל כלי עץ העשוי לתשמיש אדם בלבד כגון הסולם טהור ואינו מקבל טומאה כלל ולא רבוהו חכמים לטומאה, וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים והאדם כגון השלחן והטבלא והמטה וכיוצא בהן מקבלין טומאה, ומניין שהן לתשמיש אדם ותשמיש משמשיו שהרי מניח הקערות על השלחן והכוסות על הטבלא והמצעות על המטה, וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים בלבד שהרי הוא משמש משמשי אדם אם לא היה משמש את הכלים אלא בשעת מלאכה בלבד הרי זה טהור מכלום כגון מנורה של עץ שמשמשת הנר בשעת הדלקה, וכן והוא כלי שמניחין תחת הכלים בשעת מלאכה והדפוסין כולן, ואם היה משמש את הכלים בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה ה"ז מקבל טומאה כגון כסוי הקפצה וכיוצא בו ותיק הסייף והסכין והרומח והמספריים והתער והמכחול והמכתב ובית הכוחל ותיק טבלא וסקרוטיא ובית החיצים ובית הפגוזות ותיק חלילים כל אלו וכיוצא בהן אע"פ שאינן אלא משמשי כלים מקבלין טומאה שהרי הכלי צריך להן בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה, אבל כיסוי קמטרא וכיסוי תיבה וכיסוי טני והמכבש של חרש והכסא שתחת התיבה והקמתין שלה והקלב שבונין עליו תיק הספר ובית הנגר והמנעול והמזוזה ותיק נבלים והכינורות והקלב של גודלי מצנפת ודפוס של תפילין וסוס של עץ של זמר שמשחקין בו ורביעית המקוננת וגנונת העני וסמוכות המטה ונקליטי המטה וחמור שתחת המטה כל אלו וכיוצא בהן טהורין מפני שהן משמשי הכלים בשעת מלאכה בלבד.

הלכה ב: מלבן המטה אם היה מלובש בפיקות ויש לו רגלים שמחברן עם המטה הרי זה מתטמא עם המטה שהרי נותנין אותו בפני המטה והרי הוא כאחד מאבריה, נתנו על שתי לשונות והרי הוא גבוה על המטה אע"פ שמסורג בחבלים הואיל ואין לו רגלים טהור מפני שהוא ממשמשי הכלים בשעת מלאכה בלבד כמלבני בני לוי שתולין בהם כנורותיהן וכלי השיר שהן טהורין.

הלכה ג: מכבש של שכף שמותח עליו את העור טהור מפני שמניח עליו את האבן במקום החקוק שיש בו ומשמש עליו ונמצא עשוי לשמש את הכלים בשעת מלאכה ואינו מתטמא משום קיבול שהרי החקק שבו עשוי להתמלאות באבן. הלכה ד: חפויי המטה טהורין וכן כל החפויין בין שהיו של עץ או של עצם או של עור או של מת כת טהורין שנא' אשר יעשה מלאכה בהן פרט לחפויי הכלים, וכן כלי עץ או עצם שיש בהן בית קיבול שציפם במתכת טהורים ואין מקבלין טומאה מאחר שציפם ביטלן והציפוי עצמו טהור כמו שביארנו.

הלכה ה: העושה כלי מקצתו מן העץ ומקצתו מן המתכת אם היה היה העץ משמש המתכת מקבל טומאה ואם היתה המתכת משמשת את העץ הכל טהור כיצד מפתח של עץ ושיניו ממתכת אפילו שן אחד ה"ז מקבל טומאה היתה היא ממתכת ושיניים שלו מעץ הכל טהור.

הלכה ו: טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה, היתה של אלמוג וחותמו של מתכת ה"ז אינה מקבלת טומאה.

הלכה ז: השן של מתכת או החותם מקבל טומאה בפני עצמו אם לא היה מחובר לעץ וכן המעבד והמזרה והמגוב והמסרק של ראש שניטלה אחד משיניהן ועשאה של מתכת הרי אלו מקבלין טומאה.

הלכה ח: מקל שעשה בראשו מסמר כמין רמון כדי שיהיה אוחז בו אינו מקבל טומאה, עשאהו שלא תהיה הארץ אוכלת את העץ מקבלת טומאה.

הלכה ט: וכן מקל שקבע בו מסמרים כדי להכות בו מקבל טומאה שנמצא העץ משמש את המתכת, עשאן לנוי אינו מקבל טומאה שהרי המתכת משמשת את העץ.

הלכה י: וכן מנקיות של מתכת שקבען במקל או בדלת לנוי טהורות וכן כל כיוצא בזה משאר הכלים.

פרק ה

הלכה א: כל הכלים אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן, וכלי עץ מאימתי מקבלין טומאה המטה והעריסה משישופם בעור הדג, גמר שלא לשוף מקבלין טומאה, הסלים של עץ משיחסום שפתותיהן ויכרות עוקצי השריגים והעצים הקטנים היוצאים ע"ג הסל, היו הסלים של תמרה אע"פ שלא כרת ההוצין מבפנים מקבלין טומאה שכך מקיימין אותן, הכלכלה משיחסום פיה ויכרות ההוצים ויגמור את התלויות, בית הכוסות והלגינין אף ע"פ שלא כרת מבפנים מקבלין טומאה שכך מקיימין אותם, הקנונים הקטנים והקלתות משיחסום שפתותיהן ויכרות ההוצין היוצאים, הקנונים הגדולים והסיוגים הגדולים משיעשה שני דורים לרוחב שלהן, הנפה והכברה וכף מאזנים משיעשה דור אחד לרוחב שלהן, הקופה משיעשה שתי צפירות לרוחב שלה, והערק משיעשה בו צפירה אחת אע"פ שלא גמר גביהן מקבלין טומאה שהרי נראו למה שנעשו וצורת הכלי עליהן הא למה זה דומה לבגד שנארג מקצתו, המחצלת משיכרות ההוצין וזהו גמר מלאכה, וכל כלי הנסרים אינן מקבלין טומאה עד שיתחסמו שפתותיהן, גולמי כלי עץ מקבלין טומאה משנעשה הכלי בצורתו, אע"פ שעתיד לתארו בשרד או להשוותו במחוגה או לייפותו במעצד וכיוצא במעשים אלו ועדיין הוא גולם הואיל ואינו מחוסר חקיקה והרי השלים חפירתו הרי זה מקבל טומאה, וכל גולמי כלי עץ מקבלין טומאה חוץ משל אשכרוע שאין הכלי ממנו חשוב כלי עד שיתייפה, וקרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע ואין גולמיהן מקבלין טומאה, כלי עץ שאין עליו צורת כלי אע"פ שמשתמשין בו אינו מקבל טומאה. ארובות של נחתומין שסודרים עליהן החלות כשהן בצק מתטמאות שהרי צורת הכלי עליהן ושל בעלי בתים אינן מקבלין טומאה, ואם צבען בסקרא או בכרכום וכיוצא בהן מתטמאות שהרי נעשית להן צורת כלי, סרוד של נחתומין שנותנין בו המים שמקטפין בו טמא ושל בעלי בתים טהור, ואם גפפו מארבע רוחותיו מתטמא נפרץ מרוח אחת טהור, והלוח שעורכין עליו מתטמא כלי עץ שהסלתים מרקדין עליו את הסלת מתטמא ושל בעלי בתים טהור, רחת הגרוסות מתטמאות של אוצרות טהורה של גתות מתטמאה ושל גרנות טהורה, זה הכלל העשוי לקבלה מקבל טומאה והעשוי ליכנס בו טהור.

הלכה ב: כל התלויין טהורין חוץ מתלויי נפה של סלתין ותלוי כברה של גרנות ותלוי מגל יד ותלוי מקל הבלשין מפני שהן מסייעין בשעת מלאכה, זה הכלל העשוי לסייעו בשעת מלאכה מתטמא לתלות בו הכלי בלבד טהור.

הלכה ג: נבלי המשוררים מתטמאין, נבלי בני לוי שמזמרין בהן במקדש טהורין, הביטנון והנקטמון והאירוס מתטמאין.

הלכה ד: מצודת החולדה מתטמא ושל עכברים טהורה לפי שאין לה בית קיבול ואין עליה צורת כלי.

הלכה ה: קוצין שאורגין בהן כמו כפיפה שמניחין בה התאנים וכיוצא בהן מתטמאין, ושאורגין בהן כתבנית מנורה גדולה שאוצרין בהן החטין טהורה שאין תורת כלי עליה.

הלכה ו: עלין שמסרגין אותן כמין סייג סביב לפירות טהור, ואם עשו סייג של נסרין מתטמאין.

הלכה ז: חותל של הוצין שמניחין בו הרוטב וכיוצא בו אם הוא נותן לתוכו ונוטל מתוכו מתטמא ואם אינו יכול ליטול מה שבתוכו עד שיקרענו או יתירנו או שחשב לאכול מה שבתוכו ולזרקו טהור, וכן הקרן שהוא משתמש בה ומשליכה אינה מקבלת טומאה, ואם חשב עליה מקבלת טומאה. הלכה ח: השופר אינו מקבל טומאה, חתכו להיות קרן תשמיש מקבל טומאה.

הלכה ט: קערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל אם היא כדרך קבלתה מקבלת טומאה, ואם קבעה בדופן שהרי אינה מקבלת עד שמטים שידה על צידה הרי זו מכלל השידה וטהורה.

הלכה י: האקון והרטוב והכלוב של עץ טהורין.

הלכה יא: המדף והפלצור ומצודת סכרים מתטמאין שהרי צורת כלי עליהם.

הלכה יב: הספסלין שבפונדקאות ושל מלמדי תינוקות אע"פ שהן נקובין ומכניסין בהן את הרגלים טהורים, קבעו בהן רגלים במסמר מקבלין טומאה, זה הכלל כל שניטל ואין רגליו ניטלות עמו טהור, וכל שניטל ורגליו ניטלות עמו טמא, ואם היו כולן של עץ או עצם מקבל טומאה, היתה אחת מרגליו של אבן אינו מקבל טומאה.