הרבי הקודם מליובאוויטש, אדמו"ר  הריי"צ (רבי יוסף יצחק), באר את האופן הנכון בלימוד תורת החסידות באמצעות משל: כאשר חופרים בעמקי האדמה כדי למצוא פחם, על הכורים להיצמד להוראות המדריך. אך את החמצן לנשימה עליהם לשאוף בכוחות עצמם ולא לסמוך על כך שהמדריך ישאף עבורם.
 
תורת החסידות משולה לפחם. הפחם מספק אור וחום החיוניים לחיי הגוף, וכך החסידות מספקת אור וחום רוחניים לאורח החיים היהודי, המהווים צרכים חיוניים לנשמה. כאשר 'כורים' חסידות – לומדים ומיישמים אותה – חשוב להסתמך על הוראותיו של הרבי, המדריך. אך באותה מידה חשוב שכל אחד ילמד בעצמו חסידות ויספק לנשמתו את ה'חמצן' הדרוש. הלימוד חייב להיות תדיר, יומיומי וסדיר, כשם ששאיפת החמצן לגוף חייבת להיות תדירה וסדירה.
 
אדמו"ר הריי"צ מביא משל מקביל נוסף, משולי פנינים. גם שולי פנינים, כמו כורי פחם, צריכים להיצמד להוראות ולהדרכות כדי להצליח במשימות הצלילה שלהם, אך את החמצן לנשימה עליהם לשאוף בעצמם.
 
הפנינים, בשונה מפחם, אינם צורך חיוני קיומי. הם מיועדים רק לקישוט וליופי. בנמשל, הם מקבילים ללימוד חסידות בכמויות גדולות ואיכותיות. לימוד ש'מקשט' ו'מייפה' את הנשמה באופן מיוחד.
 
במשל הפנינים קיצר אדמו"ר הריי"צ בהסברים, משום שבזמנו לא היה חשוב כל כך ללמוד חסידות בכמות ואיכות גבוהות. אך בדורנו, דור הגאולה, זה הפך לצורך חיוני. כידוע, עם ישראל משול לכלה שעומדת להתחתן עם הקדוש-ברוך-הוא החתן בגאולה השלמה, וכלה צריכה להיות מקושטת כראוי לחתונתה. זה אכן מה שנדרש מאתנו – ללמוד הרבה ולהגיע לגאולה מקושטים כראוי.