קיימת זיקה מאוד ברורה בין שני נושאים ששנויים אצלנו במחלוקת גדולה: סוגיית השלום וסוגיית הצביון היהודי של החיים. רובם ככולם של אלה המצהירים בגאון על יהדותם ואמונתם הם בעלי דעות ימניות מובהקות. הם נגד ויתור על שטחים, נגד הפרגמאטיות היתירה במשא-ומתן מול הערבים, נגד מדיניות ההבלגה והאיפוק ונגד נסיגות תבוסתניות.
 
לעומתם, אלה שמתביישים ביהדותם ומעדיפים שניראה כעם בין העמים הם בעלי דעות שמאלניות מובהקות. הם בעד איבוד נכסים ביטחוניים, בעד שידור חולשה צבאית, בעד הססנות והתרפסות מול הערבים ובעד מתן פרסי עידוד ורוח גבית לטרור.
 
*
 
הפתגם "ההיסטוריה חוזרת על עצמה" שחוק מרוב שימוש. אבל בכל פעם שמזהים זווית נוספת של מציאות בה הוא משתקף, אי-אפשר שלא להתפעם מחדש.
 
התחלת הסיפור מופיעה בפרשת השבוע שעבר, בלק. קבוצה מעם ישראל, גדולה לדאבון הלב, התפתתה וחטאה עם בנות מואב. דווקא עם בנות העם שהיה האויב התורן של בני-ישראל וזמם לכלותם. החוטאים הידרדרו לשפל כה איום, עד כי כלל לא התביישו במעשיהם. הם היו גאים בדו-קיום עם המואבים, ואף הייתה להם החוצפה לעמוד מול משה רבינו ולהתריס: אם אסור להתחתן עם נכרייה – מי התיר לך להתחתן עם ציפורה המדיינית?
 
מנגד, עמדו כל מחנה המאמינים. אלה שהבינו היטב, כי אי-אפשר להשוות בין מי שהתגיירה כהלכה לבין מי שנותרו גויות. אבל החוטאים בזו להם. המאמינים נתפסו בעיניהם כקנאים חשוכים. מה זה משנה אם נעשה גיור כהלכה או לא, לעגו להם, הבנאדם הוא אותו בנאדם. אז מה, הטיחו מולם, אם המואבים הם אויבינו המושבעים, שרק מחפשים להפיל אותנו ברשת שפרשו לרגלינו. כרגע, אנחנו נהנים ומרוצים – וזה העיקר!
 
או אז התעורר אדם אחד, איש ימין קנאי, בשם פינחס. הוא הבין כי אם לא יקום ויעשה מעשה, מי יודע לאלו ממדים תתפתח הטרגדיה הלאומית. הוא אזר אפוא אומץ, ניגש אל ראש מחנה החוטאים, זמרי בן סלוא, והרג אותו יחד עם הגויה שעמה חטא. למען יראו וייראו, שאסור באיסור חמור לפרוץ את חומת ההפרדה המוחלטת בין ישראל לעמים. שאסור לאבד את הראש בשביל הנאה מדומה של הרגע, ולטשטש את כוונות ההכחדה הזדוניות שיש לאויבינו.
 
והגישה הימנית הקנאית הוכיחה את עצמה. מגיפת הקטל הנוראה שפרצה בעם בעקבות החטאים, נעצרה בזכות מעשה הגבורה של פינחס.
 
*
 
המשמעות הכי אקטואלית לכל הסיפור מופיעה בתחילת פרשת השבוע הנוכחי, פינחס. כשכר על מעשהו אמר הקדוש-ברוך-הוא לפינחס: "הנני נותן לו את בריתי שלום". זוהי, מנציחה התורה, הדרך לשלום אמיתי. שלום-אמת לא מושג על-ידי ויתור על עקרונות, איבוד נכסים וטשטוש זהות. שלום יציב ובר-קיימא צריך ויכול לצמוח דווקא מתוך שמירה על עקרונות והגדרה ברורה של זהות.
 
זוהי גם הדרך הסלולה אל הגאולה. ידועים דברי חז"ל, כי פינחס הוא אליהו הנביא. יש אומרים, כי נשמתו התגלגלה באליהו, ויש האומרים כי הוא פשוט האריך ימים, למעלה מ-500 שנים, והוא הוא אליהו הנביא. כך או כך, את הזיקה של אליהו לגאולה כולנו יודעים ומכירים. זהו מי שיבשר עליה ומי שיחולל בעולם את השלום המקיף והכולל שייכון בה. כמו שנכתב עליו במשנה: "אינו בא אלא לשום שלום בעולם".
 
ככל שניצמד לדרכו של פינחס-אליהו ונלך לאורו – נמהר יותר את בוא הגאולה ואת התממשות השלום הנצחי המובטח. שלום איתן שישרור הן בתוכנו והן בינינו לבין כל העמים.