כדי לנצח את המאבק היומיומי הפנימי, אנחנו חייבים להיות בשמחה. איך עושים את זה?
השמחה – אמצעי ולא מטרה
מטרת עבודת האדם היא לנצח את המאבק בין הנפשות השוכנות בתוכנו. להגביר את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית.
אמנם, כדי לנצח את המאבק היומיומי הפנימי, אנחנו חייבים להיות בשמחה. בדיוק כמו בקרב בין שני אנשים שמתאבקים, שכאשר אחד מהם עצל ועייף יותר – הזריז ינצח, כך גם בקרב היומי בין שתי הנפשות, כדי לנצח צריך להיות זריז.
כאשר אנחנו בשמחה והלב נקי מטרדות ודאגות, אנו מרגישים משוחררים ויכולים לעשות כל דבר בזריזות ובקלות. לעומת זאת, כאשר הלב טרוד בדאגות שונות המעציבות אותנו, או לחילופין כאשר הלב אטום, לא מרגיש ולא מתרגש מכלום – כתוצאה מכך אנחנו עייפים ועצלים. אי אפשר לנצח את הקרב ממקום של עייפות או עצלות.
מסיבה זו, שמחה ביהדות היא יסוד בעבודה היומיומית. זה לא
עוד דבר חשוב שצריך לעשות – צריך להתפלל, צריך לאכול כשר
וגם צריך להיות שמח – זהו עיקר שצריך להתקיים ולהשפיע עלינו במשך כל היום. צריך להתפלל מתוך שמחה, לתת צדקה בשמחה, לאכול כשר בשמחה – הכל צריך להיות חדור בשמחה.
עצבות – רק אם מפיקים ממנה תועלת
בשעה שנמצאים בעצבות, זהו פתח המאפשר לנפש הבהמית להשתלט עלינו. היא יודעת שאם נהיה עצובים, נהיה כבדים ויהיה קל לנצח אותנו, ולכן משקיעה מאמץ רב להפיל אותנו לעצבות.
אמנם יש יתרון לעצבות כאשר היא באה בזמנים מתאימים, שבהם באמצעות הירידה הגדולה מגיעים לעלייה גדולה יותר. לפעמים מרגישים קצת 'תקועים' ודווקא מתוך הבכי והכאב אפשר להשתחרר ולעלות חזרה לדרך הנכונה. אך גם יתרון זה הוא רק כאשר העצבות מביאה אותנו לשמחה. רגש זה נקרא מרירות. בשונה מעצבות, המרפה את ידי האדם וגורמת לו להתייאש, לרצות ללכת לישון ולא לראות אף אחד – ה
מרירות היא תחושה שבאה כתוצאה מהתבוננות במצבו הלא טוב ומביאה לו רצון להשתנות, לפעול ולהתקדם.
אין הכוונה למרירות כפי שאנו מכירים, שהיא התמרמרות ורחמים עצמיים, אלא להתבוננות האדם במצבו, המביאה החלטה לבצע פעולה כדי לשנותו (בנושא המעבר מעצבות לשמחה נאריך בפרקים הבאים).
כיצד מגיעים לשמחה?
עד כאן הסברנו כמה חשוב להיות בשמחה, אך מה לעשות שזה קשה ולא תמיד מצליחים?
בפרקים הקרובים ננסה להסביר תחילה מה כל כך מפריע לנו להיות בשמחה, כיצד להתגבר על כך ואיך מתמודדים עם לב אטום. אחר כך נעבור להסביר מהי השמחה האמיתית בהשם.
לצורך כך עלינו להבין תחילה מה מפריע לנו לשמוח, ומה גורם לנו להיות מודאגים כל הזמן.
הסיבות מתחלקות לשתי קבוצות מרכזיות – דאגות גשמיות ודאגות רוחניות.
לכל אחד מאיתנו יש דאגות או עצב הנגרמים כתוצאה ממאורעות שעוברים עלינו. הדאגה והעצב מונעים מאיתנו את האפשרות להיות בשמחה. אבל מה לעשות שלפעמים יש סיבה אמיתית לדאגה: אין מספיק כסף, יש בעיה בריאותית, מסביבנו מתרחשים פיגועים ותאונות דרכים, לא מוצאים שידוך מתאים, לא מצליחים לחיות בשלום בבית, לא מצליחים להביא ילדים לעולם ולא חסרות דוגמאות של דברים שמטרידים ומעציבים אותנו.
הצעד הראשון בדרך אל השמחה
כדי להיפטר מהעצבות והדאגות, צריך לפני הכל
לרצות להיות שמח. עד כמה שהדבר נשמע מוזר – וכי מי לא רוצה להיות שמח? המציאות היא, שבפועל ישנם רבים שכלל לא רוצים להיות שמחים, אלא מעדיפים לשבת ולבכות על מר גורלם. לפעמים זה יותר קל, לפעמים זה יותר מתאים ל"תדמית". הרבה פעמים אנחנו מסתכלים על מי ששמח כטיפוס שטחי בעוד שמי שעצוב נחשב כטיפוס עמוק.
לכן, השלב הראשון הוא להבין שאנחנו צריכים להיות שמחים,
מוכרחים להיות שמחים. אדם שמח הוא זריז וקליל, הוא חי חיים מאושרים, כשמבקשים ממנו עזרה הוא תמיד שמח לעזור – השמחה משפיעה על כל הסובבים אותו ואפילו על העניינים הגשמיים איתם הוא מתעסק במשך היום. והחשוב מכל הוא, שרק בשמחה ובזריזות נוכל להתגבר על הנפש הבהמית.
עכשיו, כאשר אנחנו כבר רוצים להיות שמחים, איך נתגבר על כל הסיבות להיות עצובים?
ראש הישיבה
לפני כמאתיים שנה חי באירופה ראש ישיבה שגם היה עשיר גדול. את הונו צבר במסחר ובהובלת עצים בנהרות. יום אחד הגיעה שמועה לישיבה שהנהר עלה על גדותיו והמשלוח האחרון שלו, בו השקיע את כל כספו – אבד כולו.
התלמידים לא ידעו כיצד לספר לו את הבשורה המרה, עד שאחד התלמידים התנדב לעשות זאת. הוא נכנס אליו לחדר ואמר לו כי בשיעור למדו את דברי הגמרא "כשם שמברך אדם על הטובה כך מברך על הרעה". הגמרא מסבירה שאין הכוונה שצריך לברך אותה ברכה, שהרי קיימת ברכה שונה לבשורה טובה ולבשורה רעה. אלא הכוונה שבאותו רגש הודיה לה' על הטוב צריך להודות על הרע. "אני לא מבין את הגמרא הזו" – אמר התלמיד, "איך אפשר להודות על דבר רע?". הרב ענה שכל מה שעושה בורא עולם הוא לטובה. אולי לא רואים זאת מיד, אבל בסופו של דבר הכל לטובה. כפי שלפעמים מפוטרים מעבודה אחת ומקבלים אחרת, או מפספסים את האוטובוס ותופסים טרמפ מוצלח יותר במקום.
התלמיד לא היה מרוצה מהתשובה ואמר לרב שהוא עדיין לא מבין את הגמרא. הלא בפועל כרגע זה דבר רע, מה משנה שאחר כך זה יתהפך לטובה?
הרב ענה לו, שצריך לדעת שהכל בהשגחה פרטית, שום דבר לא קורה בעולם מבלי שהקב"ה רוצה שהוא יקרה, וכיוון שהוא רוצה רק בטובתנו, בוודאי שכל מה שקורה הוא לטובתנו. גם אם אנו לא מבינים זאת באותו רגע, זו האמת.
התלמיד לא התרצה ואמר שעדיין אינו מבין את הגמרא, מכיוון שגם אם הוא יודע שזה טוב, בפועל הוא מרגיש עם זה רע.
אמר לו הרב שבעומק יותר, מה שאנו מתייחסים אליו כרע הוא אפילו יותר נעלה מהטוב. "אין רע יורד מלמעלה", אלא שלפעמים יורד טוב כל כך גדול – שלנו הוא נדמה כרע. למשל, כאשר מאירים באור חזק, מי שנמצא מול האור מסתנוור ולא רואה כלום – אין זה חוסר אור אלא עודף אור. כלומר, לפעמים דווקא בגלל שהאור כל כך גדול ולנו אין את הכלים להכיל אותו, הוא נראה לנו כחושך. לאמתו של דבר, הייסורים והדברים הקשים הבאים על האדם רק מראים כמה השם אוהב אדם כזה.
אמר התלמיד – "האם הרב מתכוון שכאשר שומעים בשורה רעה צריך להתחיל לרקוד משמחה?!". ענה הרב שכן. – "ואפילו אם מישהו כעת יבשר שהספינה שלך טבעה וכל רכושך ירד לטמיון, גם אז תרקוד?!", הרב השיב בחיוב. – "אם כן, כבוד הרב", המשיך התלמיד, "אתה יכול להתחיל לרקוד...".
ברגע שהבין הרב את כוונת התלמיד, הוא התעלף במקום.
כשהעירו אותו אחרי כמה דקות, הדבר הראשון שאמר היה: "גם אני לא מבין את הגמרא הזו"...
הכל לטובה
בפרקים הקודמים הסברנו כי הקב"ה נמצא בכל מקום. הוא פה איתנו כל הזמן, הוא מחיה את העולם והוא מהווה את העולם וממילא, כל מה שקורה זה בהשגחתו וזהו רצונו. הוא רוצה בטובתנו, גם אם זה לא תמיד נראה כך. לכן, גם כאשר קורים דברים לא טובים, עלינו לדעת שבסופו של דבר הם מובילים למטרה טובה.
ברם, לפעמים אנחנו לא תופסים את זה. גם ילד קטן שהוריו לוקחים ממנו צעצוע מסוכן בטוח שהוריו נגדו, הוא לא מבין שזה היה לטובתו, ולא יודע שהם יביאו לו משחק אחר, מוצלח יותר. כך גם אנחנו – כשקורה משהו רע, מפטרים אותנו מהעבודה, יש בעיה בריאותית וכדומה, אנחנו ישר "בוכים" ולא זוכרים שהכל ממנו, ובוודאי גם זה חלק מהתוכנית הכללית שתוביל בסופו של דבר לטוב.
כמו יוסף הצדיק, שכאשר אחיו פגשו אותו במצרים הם פחדו שהוא יתנקם בהם על מה שעשו לו, אבל הוא אמר להם שהכל היה לטובה, כי בזכות מה שעשו לו הוא עכשיו משנה למלך מצרים ויכול לפרנסם ברעב.
רבי עקיבא
מסופר על רבי עקיבא, שפעם אחת יצא לכפרים ולקח עמו חמור שיסחב עבורו את הציוד, תרנגול שיעיר אותו בבוקר ונר שיאפשר לו ללמוד גם בחושך.
באחד הלילות הגיע לכפר בו אף אחד לא הסכים לארח אותו. בכל בית שעל דלתו התדפק אמרו לו שאינו יכול להתארח אצלם, אך רבי עקיבא אמר – "הכל לטובה", לקח את החפצים שלו והלך לישון ביער. בלילה בא אריה גדול וטרף את החמור, אמר על כך רבי עקיבא – "הכל לטובה". לאחר מכן בא שועל וטרף את התרנגול ושוב חזר רבי עקיבא: "הכל לטובה". בהמשך באה רוח וכיבתה את הנר, וגם על כך אמר רבי עקיבא, ניחשתם נכון – "הכל לטובה".
בבוקר גילה רבי עקיבא שבלילה נכנסו שודדים לכפר ושבו את כל תושביו. אילו מישהו היה מסכים לארח אותו, היה נלקח גם הוא עמם, אם החמור או התרנגול היו מרעישים היו מוצאים גם אותו, וגם אם הנר היה נשאר דולק היו תופסים אותו.
אכן, הכל היה לטובה!
לשמוח בייסורים
בהבנה פנימית יותר אפשר לומר, כי הטוב הכי נעלה הוא
דווקא מה שנראה לנו כרע. כאשר ילד חולה ונותנים לו תרופה מרה, הוא בוכה. הוא בטוח שלא אוהבים אותו ואף גרוע מכך. בכל פעם שההורים רק מתקרבים לארון להוציא את התרופה המרה הוא כבר מתחיל לבכות.
הוא לא מבין שזה בעצם לטובתו – רוצים רק לרפא אותו.
כעת נבחן, מה יותר קשה להורה – לתת לילד מתנה או תרופה מרה? במילים אחרות, מה מצריך מההורה כוחות נפש יותר עמוקים, ואיפה מתגלה יותר אהבת ההורה לילדו – בעת נתינת מתנה, או בעת מתן תרופה? האהבה הפנימית, הקשר העמוק – מתגלה דווקא כשמכאיבים לילד כדי לרפאו. כך גם עם אבינו שבשמים. האהבה הכי גדולה מתגלה דווקא כאשר הוא מייסר אותנו, דווקא שם מתבטא הקשר הכי פנימי ועמוק. את אשר
יאהב השם – יוכיח. כאשר בנו של השכן מתנהג לא יפה, זה לא מפריע לנו ולא גורם לנו לרצות להוכיח אותו, מכיוון שאנחנו לא אוהבים אותו. את מי אנו מוכיחים? את מי שאנו אוהבים.
אין הכוונה שצריך
לרצות לקבל ייסורים, אנחנו רוצים לראות רק טוב, אבל אם כבר הגיעו ייסורים, צריך לקבל אותם בשמחה.
איפה בכלל הייסורים?
רבי זושא, מתלמידי המגיד ממעזריטש, היה ידוע כאיש השמח גם בייסורים. יום אחד הגיע אליו חסיד ואמר לו שנשלח אליו על ידי הרבי, כדי ללמוד ממנו איך להיות שמח בייסורים. אמר לו רבי זושא שהוא לא מבין למה נשלח דווקא אליו, מכיוון שמעולם לא היו לא ייסורים... הוא כבר הגיע לדרגה כזו שלא הרגיש שאלו ייסורים, הוא כל כך הפנים שזה לטובה, עד שהדבר כבר השפיע על ההרגשה שלו.
אין רע יורד מלמעלה
בעומק יותר צריך לומר, שלא רק שהכל לטובה, ולא רק ש
בסוף נראה איך הכל היה לטובה, אלא גם עכשיו כל מה שקורה הוא טוב, אלא שזהו טוב כל כך נעלה שאנו לא מבינים אותו.
משל לכך אפשר להביא מרב המלמד את תלמידו. כאשר הרב מלמד את הדברים העמוקים ביותר התלמיד לא מבין, ומרגיש שהרב רק מבלבל אותו. בפועל, הרב מעניק לו בזמן זה את החוכמה הגבוהה ביותר, אלא שמצד שהיא כה נעלית, אין לתלמיד אפשרות להשיג את חכמת הרב, וממילא זה נראה כמשהו שלילי.
מה יחשוב אדם פרימיטיבי שלא נחשף לקדמה, כשיראה את אביו שוכב על שולחן הניתוחים, וארבעה אנשים לבושים בחלוקים ועטויים מסכה עומדים מעליו עם סכינים? הוא יהיה בטוח שרוצים להרוג אותו, בעוד שהם רק רוצים בטובתו ובאים לעזור לו.
רבי נחום איש גמזו
רבי נחום איש גמזו זכה לשם המיוחד הזה, בשל העובדה שעל כל דבר שקרה לו היה אומר "גם זו לטובה". כלומר, לא רק שבסוף יתברר איך כוונתו של כל מאורע היא לטובה, אלא גם באותו הרגע, כשהמצב נראה לא טוב, הוא ידע לומר שגם זו לטובה.
מסופר עליו, שפעם נשלח למלך עם תיבה מלאה באבנים טובות, שנשלחה כמתנה אל המלך בכדי שיבטל גזירה שרצה לגזור על היהודים. בדרך עצר בפונדק, שם גנבו לו את האבנים, וכשפתח את התיבה בבוקר מצא שהיא מלאה חול... אך הוא, כהרגלו, אמר גם על כך: "גם זו לטובה".
כשקיבל המלך את התיבה וראה שהיא מלאה בחול – כעס מאוד. אך הקב"ה עשה נס, ואליהו הנביא הופיע בצורת אחד משרי המלך, ואמר שאולי זהו החול שאברהם אבינו השתמש בו כדי לנצח מלחמות. המלך ביקש לבדוק זאת, ואז נעשה נס – וכשהשליכו את החול לאוויר הוא נהפך לכלי מלחמה! המלך התרצה, וציווה למלא את הארגז באבנים טובות ולהעניקו לרבי נחום. כך ראה רבי נחום איש גמזו שגם זה היה לטובה.
לשנות את ההסתכלות
כשמשנים את ההסתכלות על העולם ורואים איך הקב"ה נמצא בכל מקום, איך הכל לטובה ואין רע יורד מלמעלה, וגם הייסורים הם לטובתנו – התמונה כבר מתחילה להשתנות. הלב מתחיל להתנקות מכל הצער והטרדות, והשמחה מתחילה להיכנס פנימה.
המבחן שלנו הוא – לפי מה נקבע מצב הרוח שלנו: לפי מה שהעיניים רואות והגוף מרגיש, או לפי מה שאנו יודעים שזו האמת, ושגם הייסורים הם לטובתנו ובאים מאהבתו של השם אלינו.
לסיכום
כדי להתגבר על הנפש הבהמית מוכרחים להיות בשמחה. אין סיבה אמיתית להיות עצובים מענייני העולם מכיוון שהכל לטובה. היתרון שבעצב הוא בכך שהוא יכול להביא אותנו לשמחה נעלית יותר.
מתוך הספר מודעות יהודית. לרכישת הספר, הקישו כאן