תחיית-המתים היא אולי התופעה המופלאה ביותר שבחזון אחרית-הימים. תארו לכם: לפגוש מחדש אהובים שנלקחו מאתנו. לראות פנים מול פנים דמויות מן העבר, שהכרנו רק מתמונות ומסיפורים. לצבוט עצמנו שעה שיעמדו מולנו חיים אבות האומה או אישים דגולים אחרים מהתנ”ך, כדי לוודא שאיננו חולמים בהקיץ.

אכן, סיפור התחייה נשמע כמו חלום - אך עד כמה שזה יישמע אולי מוזר, זהו חלום שעומד להתגשם בקרוב מאוד.

אם כי נכון להיום, אין מי שמכיר אנשים שיצאו מקברם. אולם האמת היא, כי גם בעבר התרחשו מקרים כאלה. מה שמקרב אל הדעת את האמונה המוחלטת בהתרחשות המופלאה הזו בעתיד, אמונה שנחשבת לעיקר ביהדות.

השאלות בנושא רבות ולא פשוטות. ישנן תופעות שהשכל האנושי לא מאפשר לתפוס. דברים המזכירים לנו לפעמים את תחום המדע הבדיוני.

בחוברת זו נעשה ניסיון לפשט את מושג תחיית-המתים עד כמה שניתן ולהעניק תשובות מאלפות לשאלות מצויות, כמו: מי יזכה לקום בתחייה, מה יעלה בגורל נשמות שהתגלגלו בעולם הזה כמה פעמים, ולמה בכלל צריך את תחיית-המתים. אתם מוזמנים למסע מרתק, על פי המקורות, לאורך מהלך ההתרחשויות הצפוי בהתגשמות החזון.
 
התחייה - חזון עם עבר

תחיית-המתים היא תופעה שמנותקת לחלוטין מההוויה המוכרת לנו. בכל יום מתים אנשים שהגיעה שעתם, גופם נטמן באדמה ונשמתם נפרדת מהגוף ועוברת לעולם שכולו טוב. אמנם על פי תורת הסוד, עוברות רוב הנשמות תהליך של חזרה ארצה, תופעה המוכרת בשם 'גלגול נשמות' -אולם הן לא חוזרות לאותו גוף. הן נולדות בגוף חדש, ולאנשים מן השורה אין שום דרך לזהות שמדובר בהופעה חוזרת של הנשמה. בטח שלא לדעת למיהייתה שייכתאותה נשמה קודםלכן.לכן חשובלדעת, עוד בטרם ניכנס למה שצפוי לקרות בעתיד - כי בעצם, התופעה המופלאה של תחיית-המתים כבר התגשמה בעבר, ואפילו יותר מפעם אחת.

לדוגמא: חז”ל מספרים כי במעמד הר סיני, בשעה שנשמע קולו של הקדוש-ברוך-הוא “אנוכי השם אלוקיך” - פרחה נשמתם של כל בני-ישראל. לאחר מכן, כדי לשמוע את הדיבר הבא - “החזירה להן הקדוש-ברוך-הוא בטל שעתיד להחיות בו מתים”. וכך “על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם” - ולאחר כל דיבר, עברו בני-ישראל תהליך הדומה לתחיית-המתים העתידנית.

מקרים נוספים של תחייה מתועדים בתנ”ך. כמו: אליהו הנביא החיה את בן הצרפית  (שיש אומרים כי זהו יונה בן אמיתי הנביא), ואלישע תלמידו החיה את בן השונמית. גם בדורות שלאחר מכן, בתקופת התלמוד, נרשמה עדות על  האמורא רב זירא שקם לתחייה על-ידי עמיתו רבה. בדורות הרבה יותר מאוחרים תועדו ארועים בהם הוקמו לתחייה גם גויים, לזמן מוגבל ולמטרה מסוימת. מסופר על מייסד תנועת החסידות, רבי ישראל בעל-שם-טוב כי הפגיש יהודי עם גוי מעולם האמת, כדי לשאוב ממנו מידע שימנע מאחיינו של הגוי להציק לאותו יהודי. עוד מסופר על ילד יהודי בתימן שניחן בכוחות שמימיים, שהחזיר לחיים נסיך ערבי, כדי שיצביע על  רוצחיו השפלים ובכך תוסר האשמה מעל הקהילה היהודית.

אין ספק כי אלה סיפורים שקשה לעכל ולתפוס. המציאות כפי שאנו מכירים אותה מציבה על הדעת מחסום גדול וכבד ומונעת ממנה להתרגל לרעיון. אבל הסיפורים הללו הן עובדות היסטוריות מוחלטות. עובדות שמלמדות כי האפשרות של חיים מחדש אכן קיימת - ומתגשמת לפי החלטה או הסכמה של הקדוש-ברוך-הוא.

התחייה במקורות

השאלה היא, מי אמר שבאמת הקדוש-ברוך-הוא צפוי להחליט על תחיית-מתים בממדים כבירים?

ובכן, זוהי מסורת שהגיעה בעל-פה ממשה רבינו, ובתורה שבכתב יש עליה רמזים מפורשים. הנה כמה מהם:
 
• קיימת מצווה להפריש תרומה מכל יבול צומח הראוי למאכל אדם ולהעניקו לכוהן. וכך נאמר בתורה: “ונתתם ממנו את תרומת השם לאהרון הכוהן”. מצווה זו, כמו כל המצוות הכרוכות ביבול האדמה, חלה רק בארץ ישראל. ולכן מתפלאת הגמרא: “והלוא (אהרון) לא נכנס לארץ ישראל (כך שמעולם לא היה עיתוי) שנותנין לו תרומה" - ומדוע אפוא כותבת התורה כי יתנו תרומות לאהרון? - "אלא, מלמד (הפסוק) שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה”.

• נאמר בתורה: “והקימותי את בריתי אִתם (עם אברהם, יצחק ויעקב), לתת להם את ארץ כנען”. והלוא לפועל - לא האבות קבלו את הארץ אלא רק בניהם, וכיצד התקיימה הברית? מסיקה הגמרא: “מכאן לתחיית המתים מן התורה”, שאז אכן יקבלו האבות עצמם את הארץ.

• מסופר בגמרא כי שאלו ’מינים' (כינוי לכופרים) את רבן גמליאל: מניין שהקדוש-ברוך-הוא מחיה מתים? השיב להם רבן גמליאל: התורה מתארת כי לאחר שמתו כל בני דור המדבר, אמר משה רבינו לדור הבנים: “ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם, חיים כולכם היום”. לשם מה אמר זאת - הלוא ברור כי כל מי שנמצא כעת לפניו, חי? - אלא כאן רמז להם, כי “אפילו ביום שכל (אומות) העולם כולם מתים - אתם חיים”
 
התחייה בהיגיון

הכופרים למיניהם אהבו לקנטר את אמונת ישראל בתחייה. בעימות שמתועד בתלמוד, התגרה כופר ביהודי בשם גביהא בן פסיסא והתנצח מולו בפלספנות: אם אפילו אנשים חיים בסופו של דבר מתים, כיצד יתכן שאנשים מתים ישובו לחיות? השיב לו גביהא באותה נימה נצחנית:

אדרבה, אם מצליח הקדוש-ברוך-הוא להביא יילודים לחיים בפעם הראשונה - מה ימנע ממנו להחזיר אותם לחיים פעם שנייה!

מסופר גם על קיסר רומי, שלא האמין כי האדם הראשון נוצר מעפר. על כן תהה בפני רבן גמליאל, כיצד יתכן שיירקמו חיים בגופות שהפכו לעפר? באותו מעמד נכחה בת הקיסר והתנדבה לספק בעצמה לאביה הסבר הגיוני לעניין: אם מצליח הקדוש-ברוך-הוא ליצור ברחם אישה גוף מטיפה נוזלית - מדוע שלא יוכל ליצור זאת מעפר! (לפי גרסה אחרת אמרה: אם ניתן לשחזר כלי זכוכית, מעשה בשר ודם, לאחר שנשבר - קל וחומר שניתן יהיה לשחזר בשר ודם, מעשה הקדוש-ברוך-הוא, לאחר שנרקב!)

הוכחות אלה ודומות אחרות מראות כי גם על-פי חוקי הטבע המוכרים לנו - לא משוללת בהיגיון אפשרות של החייאת מתים על-ידי הקדוש-ברוך-הוא. אולם חשוב להדגיש כי האמונה בתחייה, כמו האמונה בכל עיקרי היהדות, לא מוגבלת למסגרת ההיגיון. עם ישראל מאמין בתחייה כי כך נמסר מדור לדור, מפי משה רבינו, וזו אמונה שאינה מותנית בהבנת אנוש.

וכך כותב הרמב”ם: “תחיית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבינו עליו השלום, ואין דת ולא דבקות בדת יהודית . למי שלא יאמין זה”
 
למה תהיה תחייה?

התייחסות הרמב”ם לאמונה בתחייה במילים נחרצות מלמדת על מרכזיותה וחשיבותה. לא רק זאת, אלא שהרמב”ם, שערך את רשימת   עיקרי האמונה היהודית, מיקם את האמונה בתחייה בחתימת הרשימה. מדוע אכן חשוב כל כך להאמין בתחיית המתים?

התשובה היא, שבתחיית-המתים שלובה התכלית של בריאת העולם.

הקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם למטרה מסוימת שתושג בשלמות רק בזמן תחיית המתים, ולפיכך האמונה בתחייה מתחברת בעצם לאמונה בכך שיוגשם הרצון האלוקי. כפירה בה כמוה כהתכחשות להתגשמות המושלמת של הרצון האלוקי.

להבנה ראויה של הדברים, עלינו לחזור לתקופה קדמונית - אל הזמן הקצר שבילו אדם וחווה בגן-עדן. ביום שנוצרו, נצטוו אדם וחווה שלא לטעום מעץ הדעת.

חז”ל אומרים כי אלמלא עברו על האיסור - לא היו מתים לעולם. ולא רק הם - כל המושג מוות לא היה קיים.
אפילו בעלי-חיים, אלמלא הואכלו מפרי עץ הדעת - לא היו מתים אף פעם. החיים לנצח הם המצב הראשוני הטבעי שתכנן הבורא לגוף - ולראיה: חז”ל מתארים בעל כנף בשם ’עוף החול‘ שלא טעם מעץ הדעת, ואכן מצליח לשחזר את גופו שוב ושוב ולעולם אינו מת!

האכילה החוטאת מפרי עץ הדעת סיאבה את גופם של האוכלים, ורק לכן חידש הקדוש-ברוך-הוא את המוות - כדי שלסיאוב לא יהיה קיום נצחי. מקור המוות, אם כן, שאוב מהטומאה שבאה לעולם לאחר חטא עץ הדעת.
המוות, למעשה, אינו אלא השלכה של התגברות כוחות הטומאה - כוחות סיאוב רוחניים, שמאז חטא עץ הדעת חוסמים ומפריעים להתגלות הקדושה האלוקית בעולם.

מה זאת אומרת התגלות קדושה?

קדושה נוצרת כתוצאה מקיום רצון הבורא. כאשר יהודי לומד תורה ומקיים מצוות, כרצון הבורא, הוא מתמלא בעצמו בקדושה וגם מוסיף קדושה בכלל העולם.

אלא שקדושה זו נעלמת מהעין. הנוכחות החזקה של כוחות הטומאה בעולם מאז חטא עץ הדעת, מונעת ממנה להתגלות.

אולם גם לקדושה הנעלמת יש ערך: גם מבלי שתהיה ניכרת, היא מחלישה את כוחות הטומאה. ככל שהקדושה יותר חזקה - אנו מתקדמים אל היעד, שהוא הניצחון המוחלט על כוחות הטומאה.

לאחר הניצחון, ייעלמו מן העולם כוחות הטומאה ועמם גם תופעת המוות, שכאמור, מקורה בהם. הקדושה האלוקית תהפוך גלויה ומוחשית, והגוף, המשוחרר מכבלי המוות והטומאה, יהפוך למזוכך ומסוגל להכיל גילויי קדושה.

ולכן יקומו אז המתים לתחייה. כל גוף שקיים מצוות בשעתו, אך בגלל נוכחות כוחות הטומאה לא זכה לחוש כראוי את הקדושה - יוכל סוף סוף ליהנות מפרי עמלו. הקדושה האלוקית שנוצרה בזמנו על-ידו תהיה ספוגה וניכרת בו, בבשר ובדם החומרי. וזו בעצם תכלית כל הבריאה: להגיע להתמזגות מושלמת בין הקדושה האלוקית לבין הגשמיות החומרית.

הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מוסיף, כי בעצם יש בתחייה גם מוטיב של הגינות: הגוף היה שותף מלא לקיום המצוות, ואין זה הוגן כי לא ייהנה לעתיד לבוא מהקדושה שנוצרה מהן. הרבי משתמש כאן במשל שמופיע בחז”ל על רעיון דומה:

למלך היה פרדס נאה והוא הושיב בו שני שומרים - אחד עיוור ואחד חיגר. אמר החיגר לעיוור: ’עצי הפרדס נושאים פירות נפלאים. הרכב אותי על כתפיך ואכוון אותך להיכן ללכת, וכך אוכל לקטוף מהפירות להנאת שנינו‘. וכך עשו.

כאשר הגיע המלך וזיהה את הנזק, ניסו השומרים להתחמק מהאמת. העיוור אמר: 'הלוא אינני רואה. כיצד יכולתי לקטוף?'. החיגר אמר: 'האם נכה שכמותי יכול בכלל לזוז מהמקום?‘.

אולם המלך היה פיקח דיו. הוא הרכיב את החיגר על כתפי העיוור וכך הענישם.

אם כי המשל עוסק בעונש, הוא משמש הסבר עקרוני גם על מתן שכר: קיום המצוות מותנה בשותפות שבין הגוף והנשמה. כשהם נפרדים זה מזו, אין להם שום אפשרות לקיים מצוות. לפיכך גם את השכר על קיום המצוות - ראוי שיקבלו כשהם ביחד.
 
מי יקום בתחייה

מי יזכה לקום בתחייה? - כל יהודי שקיים מצוות. הקדושה שאפפה את גופו בהעלם בזכות המצוות - מצפה לו לתקופת התחייה, עת יוכל ליהנות מהתגלותה בו.

מכיוון שאין יהודי שלא קיים בימי חייו מצווה כלשהי, ולא משנה אם הייתה לו מודעות כי מה שעושה נקרא מצווה, נמצא שכולם יקומו בסופו של דבר לתחייה. וכמו שאמרו חז”ל: “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא . כל היהודים, מכל הדורות, יקומו בתחיית-המתים!

מה שמדהים בעניין הוא, שבסולם המדרגות הרוחניות נמצאת תחיית-המתים ברמה גבוהה יותר מאשר גן-עדן. עובדה שמוכחת מכך שהאבות הקדושים או משה רבנו, שנמצאים בגן עדן כבר למעלה מ-3,000, שנה, יקומו גם הם ליהנות מהגילויים הרוחניים המופלאים של תחיית-המתים. ואף על פי כן - לגן עדן לא כל יהודי זוכה להיכנס ואילו לתחיית-המתים כל יהודי זוכה.

נקודת ההסבר בעניין היא, שכרטיס הכניסה לגן-עדן הוא לימוד תורה בעולם הזה - ולצערנו, לא כל יהודי למד תורה. אך כרטיס הזכייה בתחייה הוא, כאמור, קיום מצוות - ואין יהודי שלא קיים בחייו לפחות מצווה אחת אמנם חז”ל מציינים עבירות מסוימות שמי שנכשל בהן אין לו חלק בתחיית המתים (רשימת העברות מנויה בהלכות תשובה לרמב”ם ומתחלקת לשלוש קבוצות עיקריות: עברות של כפירה בעיקרי דת ישראל, עברות של זלזול חמור בכבוד הזולת ועברות שראוי במיוחד להתרחק ולהיזהר מהן). עם זאת, גם למי שנכשל באלה שמורות כמה אפשרויות לשוב ולזכות בתחייה:

 • בראש ובראשונה, אם שב בתשובה לפני מיתתו

 • בנוסף, אילו הותיר בעולם בן צדיק - יקום בזכותו

 • ועוד: כל מי שמתפללים על נשמתו יזכה לקום

• מעבר לכול: אמנם מי שאף אחת משלוש האפשרויות האמורות לא מתממשת אצלו, אין לו “חלק (משלו) לעולם הבא” - אך מכל מקום, גם הוא יזכה בתורת צדקה לקום בתחייה וליהנות מהאווירה המופלאה שתשרור אז. אלא שכמובן תהיה הנאתו במידה מוגבלת ופחותה ביחס ליהודים אחרים.

נמצא, שבעצם לא תישלל זכות התחייה מאף יהודי!

באשר לגויים - אלה שנקראים שהם 'חסידי אומות העולם' במשמעות המקורית של הביטוי - כלומר, שמקיימים את 'שבע מצוות בני נוח' על פי ההוראה האלוקית בתורה למשה רבינו - יזכו בפשטות לקום בתחיית-המתים.

סף הגיל בתחייה

העובדה שדי במצווה בודדת כדי לזכות בתחייה, מסבירה את דברי חז”ל, כי אפילו תינוק שאך נימול ופתאום מת - יקום בתחיית המתים. מסיבה זו גם נפסק להלכה כי תינוק שמת בטרם נימול - מלים אותו לאחר מיתה. בהלכה נאמר כי “אם שכחו וקברו אותו - פותחין קברו כדי למולו”!, וזאת “לזכר שירחמוהו מן . השמים ויחיה בתחיית-המתים”.

יותר מכך: הגמרא מחדשת, כי אפילו עובר בראשית יצירתו, שמסיבה כלשהי נמנעה התפתחותו ונפל - גם הוא יזכה להיות בעידן התחייה. אלא שכמובן לא תהיה זכותו שווה לאלה שהספיקו לקיים מצוות, או לפחות מצווה אחת. הגמרא מונה חמש דרגות אפשריות של נוכחות בעידן התחייה: מי שנוצר, מי שנולד, מי שנימול, מי שמדבר ומי שעונה אמן. כלומר: מי שנוצר, כבר מובטחת נוכחותו בתחייה. אם גם נולד - יזכה ליהנות ממדרגה גבוהה יותר. אם גם נימול - יזכה למדרגה . יותר גבוהה, וכך הלאה.

לכן חשוב במיוחד לחנך ילדים לאמירת אמן אחרי הברכות או בזמן שאומרים קדיש, כי בכך זוכים לעליית מדרגה בתחיית-המתים.

הרב עזריאל טאובר, מרצה ומחבר ספרים נודע, מספר על עצמו כי נולד בכור להוריו בשנת ת”ש (1,940 ) בצ‘כוסלובקיה. היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה.

הוריו התחפשו לגויים ונדדו ממקום למקום, כדי לא להילכד ברשת הנאצית המרושעת, ותוך כדי נדודים, ילדה אמו שלושה ילדים נוספים! כאשר עמדה ללדת ילד נוסף - ילד חמישי - נתפסה הועברה לאושוויץ. אולם היא ניצלה, וכשהסתיימה המלחמה חזרה אל בעלה עם תינוק בריא ושלם!

לימים, שאל הרב טאובר את אמו מדוע הסתכנה והעזה ללדת תוך כדי מלחמה כל כך הרבה ילדים, מבלי שתדע אם יש סיכוי לקיומם? השיבה האם: וכי אינך מבין - הלוא יהודים אנו, המאמינים בתחיית-המתים.

ילדתי אפוא מתוך הכרה, כי למרות הספק הגדול אם ישרדו ילדיי בחייהם הנוכחיים - שווה המאמץ, כדי שיזכו לקום בתחיית-המתים ולחיות לנצח!

גלגולי נשמות בתחייה

הסקרנות סביב תחיית-המתים מתחזקת במיוחד בגלל נושא גלגול הנשמות המובא בקבלה. נושא זה מעורר את השאלה הבלתי נמנעת: לאיזה גוף תחזורנה בתחיית-המתים כל אותן נשמות שהיו בעולם הזה יותר מפעם אחת, ובכל פעם התגלגלו, כמובן, בגוף אחר? התשובה המפתיעה מופיעה בכתבי קבלה: הנשמה תחזור אל כל גלגוליה האנושיים. כל הגרסאות האנושיות של הנשמה (להוציא אפשרות של גלגול בבעל-חיים) תקומנה בתחיית-המתים!

כיצד ייתכן הדבר? כיצד מסוגלת נשמה אחת להתפצל בכמה בני-אדם בעת ובעונה אחת? ההסבר הוא, שמבנה ההוויה הרוחני של הנשמה הוא כזה, שכל חלק ממנו מסוגל להפוך להוויה עצמאית מושלמת. על נשמת אדם הראשון אומרים חז”ל, שהכילה את כל הנשמות של כל הדורות הבאים. מה שמלמד כי אכן יש לנשמה את היכולת להתפצל לאינספור נשמות, שכל אחת מהן שלמה בפני עצמה.

להבנה מעמיקה יותר של הדברים, ראוי להקדים בקצרה מהו רעיון הגלגולים: על כל נשמה מוטלות משימות אלוקיות, שלשמן ירדה לעולם הזה. כאשר מסתיים פרק הזמן שהוקצב לחיי הנשמה בגוף וטרם מולאו כל המשימות - צריכה הנשמה לשוב לשם כך לעולם הזה בגוף חדש. אם גם בגוף השני לא מילאה כל המשימות - חוזרת בגוף שלישי, וכך הלאה.

ביצועה של כל אחת מהמשימות האלוקיות כאשר הנשמה נמצאת בגוף האדם, מביא שלמות לחלק מסוים מהנשמה. בתחיית-המתים יקבל כל גוף את חלק הנשמה שהגיע לשלמות בהיותו בו - והחלק הזה יהפוך לתבנית מושלמת של נשמה.

דעה נוספת בעניין תחיית הגלגולים השונים מופיעה בספר הזוהר. אולם האר”י הקדוש, שנחשב לפוסק בתחום, מתעלם ממנה, ומכאן שהיא לא התקבלה להלכה.

מי פטור מהתחייה?

עד כאן דיברנו על אלה שיזכו לתחיית-המתים ועל אלה שיחמיצו זאת. אולם ישנם כאלה שלא יקומו בתחיית-המתים - וזו לא תהיה החמצה, אלא זכות!

הדברים אמורים כלפינו אנו, החיים כעת עלי אדמות ומצפים בכל רגע להופעת הגאולה והתרחשות תחיית-המתים. הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מחדש, על בסיס כתבי קבלה וחסידות, כי אנו נעבור אל חיי הנצח שלאחר התחייה – מבלי לעבור תהליך של תחייה. כלומר: לעולם לא נמות!

אף-על-פי שנאמר לאדם הראשון "ואל עפר תשוב", ומפרשים חז”ל  כי זה ציווי כביכול, שקיומו מוטל על כל גוף אנושי. בספר הזוהר גם נכתב, כי כדי להכיל את גילויי האלוקות הנשגבים של אחרית הימים צריכים גוף מזוכך מאוד – וכיצד יהיה לנו גוף כזה, אם לא ירקב גופנו הישן וייבנה לנו חדש בתחייה?

מחדש הרבי, כי יש חלופה רוחנית למיתה הפיזית: התבטלות והמתה מוחלטת של תחושת הישות העצמית. וכמו שאומרים בסיום כל תפילת עמידה ('שמונה עשרה'): "ונפשי כעפר לכול תהיה”. תחושה כזו של 'כעפר לכול' יכולה לרומם את הגוף לדרגת הזיכוך הנדרשת להכלת גילויי האלוקות העצומים, ועמה גם יוצאים ידי חובת הציווי “ואל עפר תשוב”.

אנו, החיים כעת עלי אדמות, נעבור “המתה” כזו ברגע הראשון שניחשף לקדושה הצרופה שתשרור בגאולה וכך תיחסך מאיתנו המיתה הפיזית.

פה המקום לציין כי דברים אלה אמר הרבי גם על עצמו. הוא אמר את הדברים בהחלטיות שאין לערר עליה, וזהו המקור לאמונת החסידים בכך שחיי הרבי ממשיכים וימשיכו ברצף עד לתקופת הגאולה ועד בכלל.

התפתחות הגוף בתחייה

כעת הגענו לשלב המעשי של העניין. אחת השאלות הגדולות היא, כיצד תחזור הנשמה לגוף שבינתיים נרקב בקבר?

ובכן, הגוף שנרקב - ישוב ויתפתח. הוא ייבנה מעצם קטנה, שבאורח מופלא שורדת בדרך הטבע מכל גוף! (אם כי אין נוכחותה הפיזית מהווה תנאי להתפתחות המחודשת של הגוף).

העצם בגודל אגוז לוז ולכן גם נקראת עצם הלוז. מיקומה בגוף, לפי דעה אחת - בסוף עמוד השדרה, ולפי דעה אחרת - בקצה האחורי של הגולגולת, היכן שמניחים את קשר התפילין.

צורתה של העצם: “עגול וקרוב אל המרובע, ובו חוטי דם בדמות עכביש, מסובכין אלו באלו”.

“ולעתיד, טל התחייה (טל שעמו יחַיה הקדוש-ברוך-הוא את המתים) ירד על העצם (או על מה שנשאר ממנה)... ויתפשט לכאן ולכאן ויתמתחו מתוכו כל האברים וכל הגידים, עור ובשר”.  

באחד ממקורות חז”ל העוסקים בתחיית-המתים, לא מוזכרת עצם הלוז. נאמר שם, כי התפתחות הגוף מחדש תתחיל מרקב בכמות של מלוא התרווד. יתכן שזו מחלוקת, אולם ניתן לומר בפשטות, כי מדובר באותה עצם המגיעה בצורת מחית המעורבת עם טל התחייה.

עצם הלוז עמידה בפני כל איתני הטבע. אין תופעה טבעית שיכולה לפצח או להמיס אותה. חז”ל מספרים  על סדרת ניסויים שערך רבי יהושע בן לוי על עצם כזו, לעיניו של אדריאנוס קיסר רומי: “טחנו ברחיים - ולא נטחן. שרפובאש - ולא נשרף. נתנו במים - ולא נמחה. נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש - נחלק הסדן ונבקע הפטיש, ולא חסר (העצם) כלום”.

ייחודיותה של העצם נובעת מכך שאינה מושפעת מאכילה ושתייה. ממילא, לא השפיעה עליה האכילה מחטא עץ הדעת, . ולכן לא חל עליה עונש המוות.

סעודה אחת בשבוע כן משפיעה על עצם הלוז – אך רק לטובה. זוהי סעודת ’מלווה מלכה‘ הנאכלת במוצאי- שבת. רבי יעקב עמדין מסביר כי במוצאי-שבת שבע הגוף מסעודות השבת, ואכילת סעודת ’מלווה מלכה' היא אפוא אך ורק לשם המצווה. לכן היא מזינהבקדושה את עצם הלוז.

הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מוסיף ממד עמוק יותר לעניין: על שבת נאמר “מעין עולם הבא”, כי בשבת שוררת קדושה רוחנית מעין זו שתשרור בזמן תחיית-המתים.

כאשר יוצאת השבת ופותחים את ימי החול בסעודה לכבוד השבת שיצאה - זהו מין אקט של חיבור הקדושה העילאית שבשבת אל ימי השבוע.

דומה לכך תפקידה של עצם הלוז - להעניק מהנצחיות של 'עולם הבא' הטבועה בה, לכל הגוף כולו שיתפתח ממנה. ולכן קבע הקדוש-ברוך-הוא שסעודת ’מלווה מלכה‘, בניגוד לשאר סעודות, כן תזין את עצם הלוז.

מה יהיו שלבי ההתפתחות - מאותה עצם קטנה עד לגוף השלם?

ניתן ללמוד על כך מתהליך תחייה המתואר בתנ”ך והמוכר בשם ’חזון העצמות היבשות'. יחזקאל הנביא
הובא אל בקעה מלאה עצמות אדם, שם היה עד למחזה עוצר נשימה: “והנה רעש, ותקרבו עצמות עצם אל עצמו - כל אחד ואחד אצל מקום חיבורו – וראיתי (לאחר מכן) והנה עליהם גידים, ובשר עלה, ויקרם עליהם עור מלמעלה, ורוח (חיים) אין בהם”.

בשלב זה פנה הקדוש-ברוך-הוא ליחזקאל והורה לו: “הינבא בן אדם ואמרת אל הרוח: כה אמר השם  אלוקים... בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה - ויחיו”.

ומתאר יחזקאל: “והִנבאתי כאשר ציווני - ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם, חיל גדול מאוד מאוד”.
הסדר האמור של התהליך - התחברות עצמות, השתרגותם של גידים, הופעת בשר, הירקמות עור - מוסבר על פי משל “לאדם הנכנס למרחץ – מה שהוא מתפשט באחרון, הוא לובש תחילה ביציאתו מן המרחץ. כך מידתו של הקדוש-ברוך-הוא: מה שפשט מעליו בסוף - הוא פורע בתחילה, כשבא ללובשו. שבתחילה, מרקב ומתפשט מעליו העור ואחר כך הבשר ואחר כך גידין ואחר כך העצמות. וכשבא ללובשן – לובש בתחילה העצמות ואחר כך הגידים ואחר כך . הבשר ואחר כך העור”.
 
מי היו אותם מתים שהחיה יחזקאל על-פי צו אלוקי - על כך חלוקות הדעות בגמרא: לפי אחת מהן, היו אלה אנשים שכפרו באפשרות של תחיית-מתים ומצד הדין לא היו אמורים לקום, ולכן יבשו עצמותיהם לגמרי - בשונה ממתים אחרים, שגם אם מרקיבות כל עצמותיהם, נותרת עצם אחת עם לחלוחית – עצם הלוז.

באשר לתחיית-המתים העתידנית - בית שמאי סבורים כי גם היא תתרחש באופן דומה לחזון העצמות היבשות של יחזקאל. אולם בית הלל סוברים כי התהליך יהיה דומה יותר להיווצרות עובר בבטן האם: תחילה ייקרם עור ובשר . ואחר כך יתקשרו האיברים בגידים ועצמות.

מחולל התחייה

מי שיבצע את תהליך התחייה המופלא הוא הקדוש-ברוך-הוא. וכמו שאמרו חז”ל: “לעתיד לבוא, הקדוש-ברוך-הוא פותח את הקברות ופותח את אוצרות הנשמות ומחזיר כל רוח ורוח לגוף בשר איש”. דברים בלשון דומה מופיעים במקורות רבים נוספים.

אך עוד אמרו: “ותחיית-המתים בא על ידי אליהו הנביא זכור לטוב, אמן”. כלומר: אליהו נבחר להיות השליח לחולל את התחייה. הסיבה לכך היא, כי אליהו הוא היחיד שכבר הצליח לזכך את גופו שלו ולהביאו להכלת אלוקות, עת עלה בסערה השמימה, ולכן הוא זה שגם יפעל על כל הגופים לקום בתחייה מזוככים וכשירים להכלת גילויי אלוקות.

במקום אחר כותבים חז”ל, כי המשיח “עתיד לינון ישני עפר”. נמצא, כי גם אליהו וגם המשיח ייטלו חלק בתהליך האלוקי של תחיית-המתים.

מקום התחייה

המקום הבלעדי בו יתגשם חזון התחייה הוא ארץ ישראל. כך עולה מדברי התלמוד. לדברי רבי דוד בן זמרה (רדב”ז), שחי לפני חמש מאות שנה במצרים ובארץ ישראל, “קבלה בידינו, שאין תחיית-המתים אלא בעמק יהושפט”. כלומר, במורדות הר הזיתים. חשוב להדגיש, שאין כוונת התלמוד כי רק המתים הקבורים בארץ ישראל יקומו לתחייה. אלא שכל המתים, גם אלה הקבורים בחוץ-לארץ, יקומו דווקא בארץ ישראל. גופם יתהווה מחדש במקום בו נקבר, אך נשמה תינתן בו רק בארץ ישראל.

כיצד ייתכן הדבר?

המלאך גבריאל  יגלגל את המתים מקבריהם שבחוץ לארץ עד לארץ ישראל, ושם יקומו לתחייה.

זו הסיבה שיש אנשים המבכרים להיקבר בארץ ישראל - כדי לחסוך לעצמם בעתיד את צער הגלגול באדמה.
לגבי צדיקים נאמר, כי “מחילות נעשות להם בקרקע”, דרכן יעברו לארץ ישראל ללא צער. אולם מכל מקום היו צדיקים שביקשו להיקבר דווקא בארץ ישראל, כמו יעקב אבינו ויוסף הצדיק - כדי לחסוך את זמן המעבר במחילות ולזכות לחיות בגאולה רגע אחד קודם!

מדוע אכן נקבע שדווקא בארץ ישראל ייווצר החיבור המחודש בין הנשמה לגוף?

על פי ספר הזוהר, קשורה הסיבה לכך לאופי הייחודי של החיבור העתידי בין הנשמה לגוף. להבדיל מהחיבור המוכר לנו בין נשמה לגוף, שהנו זמני ובשלב כלשהו מסתיים - יהיה החיבור העתידי ביניהם איתן לנצח. לעולם הם לא ישובו להיפרד, כי כאמור, לא תהיה יותר תופעת המוות.

בדומה לנשמה והגוף, נאמר גם על העיר ירושלים כי לעולם לא תחרב. “נשבע הקדוש-ברוך-הוא לבנות ירושלים ושלא תיהרס לעולמים”.

לא רק ירושלים בגבולותיה המוכרים, אלא ירושלים שלעתיד לבוא, שתתפרס על פני כל ארץ ישראל
המקראית! ולפיכך קבע הקדוש-ברוך-הוא כי החיבור בין הנשמה לגוף יתבצע דווקא בארץ ישראל.
חיבור יציב ונצחי ראוי שיתקיים במקום יציב ונצחי.

עיתוי התחייה

בשני שלבים תתרחש תחיית-המתים.

בשלב הראשון יקומו צדיקים כמו משה רבינו, אהרון הכוהן וכדומה. שלב זה יהיה מיד עם בוא המשיח, כפי שנכתב בספר הזוהר. כך גם מוכח מדברי הגמרא:

חז”ל מקיימים דיון כיצד יתלבשו הכוהנים בבית-המקדש השלישי, וחותמים אותו בכך שנוכל לשאול זאת את משה ואהרון. משמע, כי כאשר ייבנה בית-המקדש השלישי - דבר שיקרה מיד עם בוא המשיח – כבר יהיו עמנו משה ואהרון.

בשלב השני יקומו שאר כל העם. שלב זה יקרה בפרק מתקדם של תהליך הגאולה, כפי שמתואר בספר הזוהר: "(בניין) בית-המקדש קודם לקיבוץ גלויות, קיבוץ גלויות קודם לתחיית-המתים... ארבעים שנה”.
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מדייק מדברי הרמב”ם, כי קיימת אפשרות שגם השלב השני יקרה מיד עם בוא המשיח.

רב האי גאון אמר בשם חכמי התלמוד, כי תחיית-המתים תתרחש בחודש ניסן. בספר הזוהר נכתב, כי זה יקרה בערב שבת.
 
המראה בתחייה

כיצד ייראו הקמים לתחייה - האם יגיחו מן הקברים לבושים? האם חולים יקומו בריאים?

אומרים חז”ל לגבי הבריאות: “כשם שאדם הולך כך הוא בא. הולך עיוור ובא עיוור, חרש ובא חרש, אילם ובא אילם... אמר הקדוש-ברוך-הוא: יעמדו כמו שהלכו - ואחר-. כך אני מרפא אותן”.

סדר התחייה

בכל אחד משני השלבים האמורים, לא בבת אחת יקומו המתים לתחייה, אלא לפי סדר מסודר.

מהו בדיוק הסדר - על כך מופיעות במקורות קדימויות שונות:

• הקבורים בארץ ישראל, אחריהם הקבורים בחוץ לארץ, אחריהם דורו של משה רבינו, שחטאו בחטא המרגלים ונענשו להיקבר במדבר, ולבסוף אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב. האבות יקומו אחרונים “כדי שיקיצו ויעוררו על שמחה בראותם בניהם שקמו מקבריהם והארץ מלא מכמה צדיקים וחסידים”.

• בעלי תורה ואחריהם בעלי מצוות.

• מי שיש בהם ענווה, ולאחריהם - לפי סדר אלפביתי (של השמות הפרטיים).

לגבי הביגוד - מסופר בתלמוד על קלאופטרא מלכת מצרים, שהאמינה בתחיית-המתים וביררה אצל רבי מאיר, האם יקומו המתים ערומים או לבושים. השיב לה רבי מאיר במשל מגרגר חיטה: “ומה חיטה ש‘נקברה‘ ערומה, יוצאה בכמה ’לבושין‘ - צדיקים, שנקברים . בלבושיהן, על אחת כמה וכמה”.

עם אלו בגדים יקומו?

לפי רבי נתן: “כסות שיורדת עם אדם לקבורה (תכריכים) - בו עתיד לעלות בתחיית-המתים”. לפי רבי יהודה הנשיא: “באים בלבושיהם שהיו רגילים בהם בחיים". לדוגמה: כוהנים יקומו בבגדי כהונה, וכדומה.

ברכת התחייה

חז”ל מספרים, כי בעת שעקד אברהם אבינו את יצחק - פרחה נשמתו של יצחק מגופו ושבה אליו, “וידע יצחק תחיית-המתים מן התורה, שכל המתים עתידין לחיות - ובאותה שעה פתח ואמר: ברוך אתה ה' מחיה המתים”.

גם גדול תלמידיו של האר”י הקדוש, רבי חיים ויטאל, מספר על עצמו, שפעם פרחה נשמתו לגמרי וכאשר שבה אליו ברך “מחיה המתים”.

על סמך דברים אלה פוסק רבי יוסף חיים דוד אזולאי (החיד”א), כי ברכה כזו יברכו הקמים לעתיד לבוא בתחיית-המתים.

יש מי שמוסיף, כי גם אנחנו החיים נברך ברכה זו, בעת שנראה את המתים שהכרנו בעבר - קמים לתחייה.

תחייה עכשיו

מסופר בתלמוד: מנהג היה לו לאליהו הנביא לרדת משמיים ולהצטרף אל הלימוד בבית-המדרש של רבי יהודה הנשיא. פעם אחת איחר לבוא. כשנכנס, התעניין אצלו רבי יהודה לפשר האיחור. הסביר אליהו: ’ראש-חודש היום והתעכבתי לרדת כי שימשתי את האבות הקדושים בתפילתם‘. ותאר אליהו: ’הערתי את אברהם, נטלתי ידיו, המתנתי שיסיים והשכבתיו חזרה, לאחר מכן עשיתי כך עם יצחק ולאחר מכן עם יעקב‘.
התפלא רבי יהודה: ’מדוע לא הערת את האבות יחד, כדי לחסוך זמן?‘.

השיב אליהו: ’בשמיים חוששים כי תפלה משותפת של האבות תגרום להתגלות המשיח בטרם עת‘.

הסתקרן רבי יהודה: ’האם יש כיום אנשים שיש לתפילתם הכוח של תפילות האבות?‘. השיב אליהו: ’כן. רבי חייא ושני בניו‘. שמע רבי יהודה ומיהר לגזור תענית ציבור, בה ערך תפילה המונית והורה לרבי חייא ובניו לשמש שליחי-ציבור ('חזנים').

כאשר יצאו מפי רבי חייא ובניו המילים ’משיב הרוח‘ - פרצה בעולם רוח סערה. כאשר אמרו ’מוריד הגשם‘ - ניתך ארצה מטר זלעפות.

כאשר באו לומר ’מחיה המתים' - התחיל להתחולל תהליך תחיית- המתים!

באותם שברירי שניות נערך מבדק מהיר בשמיים: מי העז לגלות את סוד כוחם של רבי חייא ובניו?! האשם נתפס, הולקה שישים מלקות של אש ומיד נשלח למטה להפריע את התפילה ה‘מהפכנית'.

הופיע אליהו בדמות דוב של אש, הטריד את שליחי-הציבור ובלבל את תפילתם, וכך נעצר תהליך תחיית-המתים באבו.

תפילה זו שנשאו רבי חייא ובניו, נושא כל יהודי שלוש פעמים ביום. אנו אומרים בברכה השנייה של תפילת העמידה ('שמונה-עשרה'): "...ונאמן אתה להחיות מתים, ברוך אתה ה‘ מחיה המתים”.

כל אחד מאתנו מסוגל לפעול בתפילתו גדולות ונצורות. בפתיחת תפילת העמידה אומרים הקדמה קצרה: “ה‘ שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך”, וכותב המקובל הנודע מצפת, רבי משה אלשיך, כי זו בעצם בקשה שתתקבל התפילה כמו תפילתם של רבי חייא ובניו.

כוח התפילה שבידינו הוא אפוא עצום. במיוחד, כאשר אנו מקבלים על עצמנו להתחזק בקיום התורה והמצוות ומייחלים כי בזכות ההתחזקות תבוא מהר יותר הגאולה ותתחולל תחיית-המתים – יש לכך משנה כוח, כי אנו משלבים תפילה יחד עם תורה ומצוות גם יחד .

הבה ננצל את הכוחות שבידינו ונביא להגשמת חלום הגאולה השלמה בכלל וחלום תחיית-המתים בפרט, בקרוב ממש!